ראשי » נאומים » יום הרצל התש"ף במליאת הכנסת

יום הרצל התש"ף במליאת הכנסת



אדוני יושב הראש

חבריי חברי הכנסת,

היום י' באייר אנו מציינים 160 שנים להולדתו של בנימין זאב הרצל, מעטים הם האנשים הזוכים שיום הולדתם יוזכר כיום זכרון לאומי.

אבל אין זה יום זכרון בלבד, כי אם יום שהוא בעצם – יום חג.

חג לנצחון האמונה בצדקת הדרך, חג למימוש חלומו של אדם אחד, בנימין זאב, חלום שהפך למציאות בלתי נתפסת של כה רבים.

דורי,

כפי שכינוך בביתך כנראה מיום לידתך, אתה יכול להיות גאה, כן, מדינת ישראל ציינה השבוע 72 שנים לעצמאותה.

בספרך אלטנוילנד' כתבת:

העולם השתנה, עמים נכחדו, אחרים הופיעו במקומם, זירת ההיסטוריה התרחבה, יבשות עלומות עלו מן הים, כוחות הטבע הקשו על החיים או הנעימו אותם – ורק העם הזה נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו.

בנימין זאב, גם בחלוף 160 שנה מיום הולדתך, מן הסתם העולם ממשיך להשתנות, כוחות הטבע הקשו השנה באופן חריג על החיים, עוד איננו יודעים עד כמה. אבל העם "נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו", בדיוק כפי שכתבת.

ואני גאה לעמוד היום, מעל דוכנה של כנסת ישראל, ולומר לך, כי בעין כל הסערות, מדינת ישראל, חזונך, עומדת איתן. עם ישראל אינו עם עבדים עוד.

רצינו מאוד, עודנו רוצים ואכן, צדקת, בנימין זאב, אין זו אגדה.

אדוני יושב הראש

חבריי חברי הכנסת.

ישנם מעט מקרים בהיסטוריה בהם ניתן לסמן את תקומתה של אומה בפועלו של אדם אחד, לעיתים נדמה כי דמותו של הרצל לא הייתה גשמית, כי אם דמות רוחנית שנשלחה לחולל את חזון הנביאים.

הרצל, בפרספקטיבה של זמן, הוא גיבור בממדים תנ"כיים. אדם נטול מעמד רשמי, במונחי היום, היינו מכנים אותו, אדם מן היישוב, קם ושינה מציאות.

חמוש ברעיון מנותק מן המציאות בה חי תבע 'ריבונות לעם היהודי במולדתו העתיקה';

או כפי שאמר בדרכו הציורית והריאלית להחריד:

מקום שכולנו נוכל להיות בעלי חוטמים עקומים מבלי להיות בזויים בשל כך, מקום שם נוכל לחיות על אדמתנו כאנשים חופשיים, מקום שם קריאת הגנאי 'יהודי' תהפוך לכינוי של כבוד…

במשך שמונה שנים בלבד, שמונה שנים; בדלות כלים בלתי נתפסת בעידן הדיגטלי, הפך הרצל אגדה למציאות. הוא שינה את מסלול ההיסטוריה של העם היהודי כמו ששום מנהיג, שליט, כובש או מצביא, מאז משה רבנו, לא עשה.

איני בטוח שיש דוגמא דומה בהסטוריה של עמים אחרים, לפועלו של אדם אחד ששינה גורלם של דורות.

בטוחני שכל אחד מכם יצטרף לקביעה שמעולם לא היו רבים כל כך, חייבים הרבה כל כך, לאיש אחד, אחד בלבד.

בנימין זאב.

בשבוע שעבר ציינו מלאת 100 שנים לועידת סן רמו, 16 שנים לאחר מותו של הרצל, דנו ראשי מעצמות העולם בחלוקת שטחה של האימפריה העות'מאנית – אותה אימפריה שדחתה את בקשתו של הרצל לאפשר ליהודים להתיישב בארץ ישראל שהייתה אז בתחומה.

בסן רמו אמצו ראשי המעצמות את חזונו של הרצל, היתה זו לראשונה הכרה בינלאומית ביהודים כעם הראוי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. 28 שנים אחרי סן רמו, קמה מדינת היהודים, כנגד כל הסיכויים, בניגוד לרצונם של כה רבים.

אחרי פרסום הספרון הקטן-ענק: "מדינת היהודים" שכתב הרצל ב-1896, כתב שאול רפאל לנדאו עיתונאי ואחד מראשי הציונים כך:

הפצצה התפוצצה, לשווא ניסו למנוע את הדבר. זה חייב לקרות.

אכן זה קרה; חודשה ריבונות יהודית בארץ ישראל, אחרי אלפיים שנות והכל בשל גודלו ועוצמתו של רעיון חזון של איש אחד, יחיד סגולה,

בנימין זאב.

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print