ראשי » נאומים » ישראל והמזרח התיכון – אתגרי העתיד

ישראל והמזרח התיכון – אתגרי העתיד

את הנאום הבא נשאתי בכנס, אליו הוזמנתי, במכון 'מתווים', ובו פרסתי באופן עמוק ומקיף את ראייתי האסטרטגית בתחום המדיני והבטחוני בכל הנוגע לאתגרים הניצבים לפתחה של ישראל בעשורים הקרובים.

צהריים טובים,

בפתח דברי, אני רוצה להודות למכון מיתווים על ההזמנה לשאת כאן דברים.

אני מגיע לכאן מכנסת ישראל לאחר ימים לא פשוטים של טלטלה.

תרצו, טלטלה היסטורית בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו.

המאבק שיתנהל בחודשים הקרובים במרחב הציבורי בישראל, הוא איננו רק מאבק פוליטי.

 זהו בראש ובראשונה  מאבק על שמירת כללי המשחק ועל המסורת הפוליטית הישראלית,

הוא מאבק על שימור הנוסחה המכוננת של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית על משפט הקיום שלנו כאן במרחב המזרח תיכוני.

בימים אלה יש להעלות על נס את אתוס הממלכתיות הישראלית, יש לעגן ולהגן על נוסחת  הסכמה הישראלית ומרכיבי הליבה שלה ובפרט יש לשמור על צלם דמוקרטי לישראל, שבסיסו – כולם שוים בפני החוק אין זו שאלה של ימין ושמאל – זהו עניין פטריוטי, ישראלי.

ואולם לא לנושאים אלה  ,שאולי הם מובנים מאליהם, אקדיש היום  את דבריי, כשקיבלתי את ההזמנה לשאת דברים בכינוס זה, קראתי קצת על מכון מתווים ועל מטרותיו. התרשמתי שהמטרה הבולטת שבהן היא קידום שינוי פרדיגמה במדיניות-החוץ הישראלית.

ובכן חברים,

בדקות הבאות שניתנו לי אנסה לתאר את דפוס ההתנהלות האסטרטגית הישראלית במרחב בארבעים שנים האחרונות, את עיקרי השינויים שחלו באזור בזמן זה, ואנסה לאתגר את  פרדיגמה השגורה בשלושה הקשרים מתנצל מראש על הטלת הספק ומקווה לתרום במעט לדיאלקטיקה המחשבתית המפרה דיונים בכל אכסניה הגונה.

אציין ואדגיש מראש הדברים שאציג כאן הם עמדותי שלי, זה אינו דבר מפלגה או רשימה כזו או אחרת.

בארבעת העשורים האחרונים פעלה ישראל לאורה של תובנה המקפלת בתוכה נוסחת ניהול סיכונים וסיכויים שעיקרה: ויתור על טריטוריה  – בתמורה לסיכוי להשגת שלום ונורמליזציה עם העולם הערבי.

פרדיגמה שהושותתה על ההנחה כי שורש הסכסוך של ישראל עם העולם הערבי, הוא טריטוריאלי.

בציר הזמן -המעשים שישראל נקטה לאור ״תפיסת על״  זו היו כדלקמן

באמצע שנות השבעים – נסוגה ישראל משטחים במסגרת הסכמי ההפרדה מול מצרים ומול סוריה.

בתחילת  שנות ה-80, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, נסוגה ישראל  מכל חצי האי סיני תוך פינוי התיישבות אזרחית שמנתה כ- 3000 תושבים

במהלך שנות ה-90, עם מימוש חלקה בהסכמי אוסלו, נסוגה ישראל מכ-40% משטחי יהודה ושומרון מעיקר האזורים המאוכלסים בהם חיים כ-95 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטח, בשנת 2000 ביצעה ישראל נסיגה חד צדדית  מרצועת הביטחון בדרום לבנון.

חמש שנים לאחר מכן ויתרה ישראל על ניהול מומ לגבולות קבע ברצועת עזה ונסוגה חד צדדית  מ % 100 משטחה של הרצועה, תוך שהיא מפנה, כ-9,000 אזרחים מהשטח,  מפעל התיישבות שקם 30 שנה לפני העתקתו, אך אסטרטגיית  "שטחים תמורת שלום", לא הסתכמה רק בנסיגות בפועל אלה גם בנכונות רציפה לנסיגות שלא יצאו לפועל.

כך למשל, גם לאחר החלת החוק והמשפט הישראלי על הגולן – נהגה ישראל ברמת הגולן כפיקדון לעת שלום, ונשאה ונתנה באופן גלוי וסמוי למסור אותו לסוריה.

לאורך 20 השנים, בין  1992-2012  תחת ממשלות רבין ה-שניה  נתניהו הראשונה , ברק, אולמרט וממשלת נתניהו השניה ניהלה ישראל דיונים מתקדמים עם סוריה על נסיגה מהגולן ישראל אף נמנעה מיישוב מאסיבי של הגולן באופן אשר יסמן את כוונותיה העתידית לגביו.

כיום, 52 שנה מאז כבשה ישראל את הגולן, אזור המשתרע על שטח העולה בגודלו על גוש דן, חיים בו רק כ-25,000 ישראלים. היקף דומה למספר התושבים במעלות תרשיחא על גבול הלבנון.

נדגיש שהמומ להסדר עם סוריה נגדע עם פרוץ מלחמת האזרחים. הבשלתו היתה כרוכה בנסיגה ישראלית מהגולן. בכך אולי נמנעה מציאות בלתי נתפסת של נוכחות אירנית למרגלות הכנרת.

גם בגזרת יהודה ושומרון – תחת ממשלות מהשמאל ומהימין – הסכימה ישראל במהלך 20 השנים האחרונות לוותר על מרבית השטח שנותר בהחזקה ישראלית לאחר מימוש השלבים הראשונים של הסכם אוסלו, לרבות הסכמה לנסיגה מחלקים מירושלים ופשרה על השליטה באגן הקדוש, ההסכמות הבולטות היו :

  • ההסכמה הישראלית במסגרת וועידת קמפ-דיוויד ומתווה קלינטון בשנת 2000;
  • ההסכמה הישראלית למפת הדרכים של הנשיא בוש ב-2002
  • ההסכמות הישראליות במסגרת שיחות אולמרט-אבו מאזן בין השנים 2006-2008;
  • וההסכמה הישראלית לנסיגה טריטוריאלית מרחיבה במסגרת תכנית קרי ב-2014.

בין אם בפועל ובין בנכונות בלבד, אימצה ישראל, משך ארבעה עשורים, נוסחת ניהול סיכונים הולכת וגדלה. ככל שעבר זמן הנכונות הישראלית לנסיגה היתה גדולה יותר ומקיפה יותר. 

חשוב להדגיש, מימושה של אסטרטגיה זו לא הייתה מתאפשרת לולא השינוי שחל  בחברה הישראלית במשך השנים – תהליך מורכב של נכונות לפשרה.

החברה הישראלית היתה נכונה בראש ובראשונה לוותר על חלקים מ"טריטוריה מכוננת״  של ערש תרבותה, שפתה ודתה.

הדיון האידאי תרבותי נדחק לשולי השיח הבטחוני ומוקד ,אם בכלל, בדיון תאולוגי- דתי. בנוסף נדמה שגובשה הסכמה ציבורית מוגבלת  ליטול סיכונים מהותיים בכל הנוגע לבטחון אישי של אזרחי ישראל, לרבות לקיחת סיכונים הנובעים מהתמודדות עם איומים ישירים בנשק תלול מסלול על שטחים צפופי אוכלוסיה אזרחית.

ולא פחות מורכב מכך- הפוליטיקה הישראלית הסכימה להתמודד עם איומים מחושבים על הלכידות החברתית; הסכמי ההפרדה והמחאות שהיו בגינם,שהולידו את גוש אמונים, פינוי העיר ימית ובנותיה, הסכמי אוסלו, רצח ראש הממשלה רבין ו"תכנית ההתנתקות" כל אלה חרצו  חריצים עמוקים את החברה הישראלית וסדקו את לכידותה.

יש האומרים ששורשי המשבר הפוליטי של היום והעוינות כמעט העיוורת של חלקים מסוימים  באוכלוסייה לחלקים אחרים ולמוסדות המדינה לרבות אבדן האמון ברשות השופטת בקרב ציבורים גדולים. כל אלה נעוצים באותם ארועים טראומתיים במסע הישראלי אל השלום,

בפרט אלה הקשורים בהעברת אוכלוסיה אזרחית ממקומה.

ולמרות כל המהמורות והקשיים בחרה ישראל במשך 40 שנה, בשנים שבין 1975- 2015 לצעוד בכיוון אחד ברור. להבנת ההתנהלות הישראלית נחוץ גם מבט משווה למה שהתרחש כאן מסביבנו בציר הזמן המדובר. קשה לשאוב עידוד ותמיכה לחוסר הספק הישראלי בקונספציה השלטת  כאשר בוחנים את המתחולל באזור ראשית יש לבחון את השינויים שהתרחשו אצל שתי המעצמות האזוריות איראן וטורקיה.

 אי אפשר לכנות את השינויים שהתחוללו במדינות אלה כשינויים לטובה מנקודת מבט ישראלית, שינויים המעוררים תאבון לפשרה ונטילת סיכונים. גם איראן וגם טורקיה כל אחת בתורה, היו בעלות הברית האסטרטגיות של ישראל באזור. אלה שתי מעצמות מוסלמיות שקיימו יחסים של שלום אמת , שלום חם וגלוי עם ישראל.

המהפכת האייטולות באירן שהתרחשה במקביל לנסיגת ישראל מסיני שינתה ברבות הימים את פני המזרח התיכון ויצרה לישראל אתגר בטחוני בתחום הקונבנציונלי ובתחום הלא קונבנציונלי.

מאזן הכוחות במזרח התיכון השתנה ללא היכר בשל המהפכה האירנית. כיום איראן היא מדינה הנושקת להיות מדינת  סף גרעינית ובמקביל היא שולטת הלכה למעשה בסוריה, עם נוכחות צבאית ישירה ועקיפה בלבנון.

טורקיה – בת הברית האסטרטגית השניה של ישראל באיזור שינתה פניה עם עליית ארדואן לשלטון והפכה לגורם המחרחר אי יציבות, ועומד מאחורי הישות הפלסטינית החמאסית בעזה כמו גם אחרי התנועה האיסלמית בישראל.

לא רק יחסי שלום אסטרטגיים הפכו במזרח התיכון לחלום בלהות ישראלי. בלבנון שאחרי הנסיגה הישראלית החד צדדית בשנת 2000 התבססה יכולת אש טילים ורקטות בהיקף המאיים במישירין ומוכוון כולו כנגד האוכלוסיה האזרחית בישראל.

היקף הנזק הפוטנציאלי התשתיתי והאחר ב״הבשלה מלאה״ של יכולות האש מלבנון  שקול לנזק מפצצה לא קונבנציונלית קטנה.

 בנוסף , כאילו לא די באתגרים שעמדו בפנינו, ה״אביב הערבי״ שפרץ בשנת 2012 שינה לחלוטין את נקודת שיווי המשקל שהתקיימה באזור קרוב למאה שנה. קריסת סוריה, לוב, תימן, חוסר היציבות בעירק אלג’יריה ובירדן, התהפוכות במצרים, כל אלה שינו פני המזרח התיכון מן היסוד ויצרו כתוצר לוואי אתגרים לא פשוטים לאסטרטגית השלום וההשתלבות של ישראל באיזור.

נחדד- נוצרו גם הזדמנויות וסיכויים חדשים, אבל כיאה לאזורנו ולמתרחש בו , על ישראל לקוות  לטוב אך להיערך לתרחיש הפסימי.

מעל הכל יש לבחון במבט מפוכח את הנעשה בשנים האחרונות אצל השכן הפלסטיני. נסיגת ישראל מרצועת עזה הביאה לפילוג מובהק ויצירת חיץ פוליטי יציב בין שתי האוכלוסיות הפלסטיניות החיות באיוש ובעזה.

במקום שתקום סינגפור מזרח תיכונית בעזה קמה מוטציה סומלית -אירנית באזור שפונה ע״י ישראל. במקום להיות אסם המזון של הפלסטינים הפכה עזה  לאסם הטילים של התנועה לשחרור פלסטין.

השילוב בין יכולות האש שפותחו בשלוחה הפלסטינית בעזה הממוקמים בתוך אוכלוסיה אזרחית  לבין המעמד בבית הדין הבינלאומי בהאג שהושג ע״י השלוחה הפלסטינית באיוש יצרו לראשונה מאזן אימה מאתגר לישראל ולצהל.

האקספירמנט העזתי הוא במובן מסויים קו פרשת המים של החברה הישראלית לצד הקונצנזוס בדבר חוסר התוחלת לשוב לאחיזת קבע במרחב העזתי השתרר הלכה למעשה קונצנזוס מימין ומשמאל לכך אין התכנות להעתקת המצב בעוטף עזה לאזור עוטף איו״ש.

נשאלת השאלה האם נוסחת ניהול הסיכונים הישראלית ותפיסות הבסיס באשר להסדרים העתידיים כפי שליוותה את ישראל ב-40 שנים האחרונות רלוונטית לשנים הבאות.

האם על ישראל לדבוק בקונספציה שליוותה אותה מאז שנות השבעים או שעליה לאמץ תפיסה מעודכנת המתחשבת בזמן שעבר, בשינויים שנוצרו בשטח, ובשינויים הכבירים שעברו. ועוד יעברו על האזור.

מבלי להכנס לשאלת הסיכוי להגיע להסדר קבע, ולשאלה היכן רצוי ואפשר שיעבור קו הגבול המזרחי של ישראל, אני רוצה להתייחס לשלוש תובנות בסיסיות  שצריכות לדעתי  לכייל את המחשבה המדינית הישראלית לקראת כניסתה לרבע הרביעי של המאה הראשונה עצמאותה:

התובנה הראשונה היא הצורך להפנים כי הגבולות במזרח התיכון עתידם להשתנות:

מאורעות האביב הערבי משרטטים מחדש את גבולות המזרח התיכון, גבולות העבר נקבעו באופן שרירותי ומתוך אינטרסים מעצמתיים בהסכמי סייקס פיקו לפני כמאה שנים, לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

היו אלה בחלקם הגדול גבולות מלאכותיים , חלוקה טופוגרפית שלא שיקפה תמיד את החלוקה האתנית בשטח חלוקה אשר התעלמה מהעמים, השבטים והתרבויות שחיו במרחב נתון,  ויצרה לא מעט מדינות יש מאין.

שינוי גבולות המזרח התיכון הוא תהליך היסטורי הכרחי, גם אם הוא רק בראשיתו, ועל ישראל, כמעצמה מזרח תיכונית, להוביל את השיח האסטרטגי בתפיסת עולם חדשה זו. המשך התעקשותה של הקהילה הבינלאומית על גבולותיו הישנים של המזרח התיכון הביאה עד כה לאובדן חיי אדם בהיקפים בלתי נתפסים, לפגיעה אנושה בערכי ליבה של הציוויליזציה הליברלית-הומניסטית, ולגל פליטים שנפוץ לכל עבר ומשנה את סדרי בראשית של המדינות הקולטות.

אירופה אוחזת בכל כוחה בעקרון ״קדושת הגבולות״ שנקבע בשטחה אחרי מלחמות העולם ומנסה להחיל עקרון זה  על שטחי המזרח התיכון, בטרם הוסדרו מחדש גבולות התואמים את החלוקה האתנית במרחב. המחירים בחיי בני אדם, בפליטות ובזעזוע המערכת הפוליטית באירופה, בשל דבקות באידאה זו הם בלתי סבירים ובלתי נתפסים והם רק בראשיתם.

הנשיא המנוח שמעון פרס היה נוהג להבחין בין היכולת לעשות מביצה חביתה לבין חוסר היכולת לעשות מחביתה ביצה. הניסיונות האירופאים לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה כמו של לוב משולים לנסיון לעשיית ביצה מחביתה. אין לכך תוחלת לאורך זמן. יש לכך מחירים איומים וגדולים.

ההפנמה שהמזרח התיכון מחייב חשיבה חדשה אל מול האתגרים האדירים שהוא מציב לעולם החופשי ולערכיו הבסיסיים התרחשה דווקא עם הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן.

הגולן שמהווה אחוז אחד ממה שמכונה סוריה, ששימש מרחב התקפי כנגד ישראל, שאין בו אתגר הומניסטי של שליטה על עם אחר, שמעט הדרוזים שבו הם ברי מזל שגורלם הביא אותם להיות תחת חסות ישראלית, כל זה איפשר הולדתה של סנונית שמבשרת את בוא האביב. זהו צעד ראשון של הכרה בגבולות חדשים המשקפים את המציאות בשטח. זו גם פעם ראשונה שהפלסטינים במזרח התיכון מפנימים ( תחת מחאה ותדהמה) שהזמן אינו משחק רק לטובתם, אלא בעיקר לרעתם.

זו חשיבותה העמוקה של ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן: צעד גדול לישראל,

צעד חשוב לפלסטינים, צעד ענק למזרח התיכון – ועלינו להתכונן לצעדים שיבואו אחריו.

התובנה השניה היא ההכרח הישראלי לעמוד על עקרון פירוז האזור מטילים ורקטות שכל יעודם פגיעה באוכלוסיה אזרחית:

פירוז מנשק טילים ורקטות הולך להיות כותרת חמה בעשור הקרוב. לא משהו אוטופי אלא משהו מעשי. כמו פירוז סוריה מעיקר הנשק הכימי שהיה בידה. מיום קיומה ידעה ישראל מלחמות ועימותים צבאיים, בכולם, הוטל על צה"ל לעצור את מתקפת האויב בשטחו, לפני שאש התותחים תפגוש את גני הילדים ובתי האבות שבשטחנו.

אנו ניצבים כיום מול אויב אשר נחוש להעביר את שדה הקרב אל לב ריכוזי האוכלוסייה הגדולים. לצד ניסיון איראני להשיג יכולות לא קונבנציונאליות, מובילה איראן את שינוי תפיסת הלוחמה הקונבנציונאלית נגד ישראל באזור.

לא עוד טורי שיריון השועטים לעבר גבולה של ישראל. מטחי רקטות וטילים המשוגרים מלב אוכלוסייה אזרחית, אל ליבן של ערי ישראל, יהיו במוקד המלחמות הבאות.

במציאות הנוכחית, מוצאת עצמה ישראל מוקפת בגורמים עוינים, המאמצים תפיסות עולם מן המאה ה-11 ופועלים לכפות אותן כשברשותם נשק מהמאה ה-21. איום הטילים, הוא האיום האסטרטגי הראשון מסוג זה, הוא בהחלט לא האחרון. עלינו להבין כי ירי הרקטות מעזה הוא מקרה המבחן לכושר ההרתעה הישראלי במזרח התיכון. על ישראל לפעול בנחישות לפירוז רצועת עזה מרקטות כתנאי מקדים לשיקומה.

חשוב להבין: אובדן ההרתעה בדרום ישליך באופן ישיר על שחיקת ההרתעה בחזית הצפון מול איראן והחיזבאללה. שם מתפתח האיום הגדול על ישראל. איום שיכול להחזיר אותנו עשרות שנים אחורה.

התובנה הבסיסית השלישית היא אימוץ ההכרה שפקע חלון הזמן ההסטורי שאפשר הכללת עקרון של העברת  אוכלוסיה כחלק מהסדר שלום.

חלק מהישראלים וחלק מהפלסטינים לוקים בטעות אופטית שהסדרי האתמול הנסיגה מסיני שכללה העברת אוכלוסיה בהיקף של 3000 תושבים ולאחריה הנסיגה החד צדדית מעזה שהיתה כרוכה בהעברת אוכלוסיה של פחות מ-9000 תושבים הם תקדים ראוי להסדר עתידי שיתבסס על העברת אוכלוסיה בהיקף של מאות אלפים.

המאה ה-21 איננה יכולה להכיל הסדרי שלום ויציבות הכוללים העברת אוכלוסייה. לבטח לא בהיקף הנדרש אפילו ע״י  קיצוני המתונים בצד הפלסטיני. המאבק לשלום הולך יד ביד עם ההכרה בזכויות אדם, זניחתן לשם השגתו היא בגדר סתירה פנימית.

לפיכך, לא ניתן עוד לעוול ולעקור אנשים מביתם, ומנוף מולדתם ההיסטורי, כאילו היו חפץ הניתן להזזה, בין בהסכם ובין באופן חד צדדי. לעניות דעתי ועמדתי המוסרית והפילוסופית אין לראות בחזרת העם היהודי למולדתו , אל הטריטוריה המכוננת של תרבותו דתו והוויתו כמעשה עוולה ההגינות מחייבת, כי גם מי שאינו מקבל אמת היסטורית זו, לכל הפחות יאמץ את העיקרון המוסרי-אוניברסלי כי אין מתקנים עוול, בעשיית עוול נוסף.

ועל כן, במנותק מהשאלה היכן ראוי או אפשרי שיעבור קו הגבול, אתגר השלום הישראלי מקפל בתוכו גם את האתגר להשיל ממנו כל אפשרות של העתקת אנשים מביתם, יהודים וערבים.

שלוש תובנות היסוד הללו מחייבות ״חישוב דרך מחדש״. עיצוב פרדיגמה חדשה בכל הקשור להסדר שלום עתידי באזורינו.

לצד חתירה אסטרטגית לשלום, והימנעות מפספוס הזדמנויות לפריצת דרך, על ישראל לאמץ  את ההכרה כי על המזרח התיכון להגיע לנקודת שיווי משקל חדשה בטרם יבשילו תנאים להסדר שלום בר קיימא בין ישראל לשכנותיה.

אין מנוס ואין ברירה לישראל אלא לאמץ ,עד מציאת נקודת השיווי משקל החדשה, נוסחת ניהול סיכונים שמרנית יותר מזה שאימצה בארבעת העשורים שחלפו.

נכון, אסור "לאבד תקווה", צריך לנהל את הסכסוך בחוכמה ולא רק בצדק, צריך להילחם על דמותה המוסרית של החברה הישראלית, צריך לעשות כל מאמץ לשמור על מעמדנו הבינלאומי, להעצים סולידריות פנימית ולעודד פיוס.

 אך לצד כל זאת אסור להתבלבל בין הרצוי לבין המצוי. בין אמת לבין שקר.

 ישנם רגעים הסטוריים בהם הציבור מייחל לשיח אותנטי, גם אם הוא מכיל התמודדות עם "דם,יזע ודמעות". רגעים בהם תוגת הפיכחון עדיפה על הטעיות חוזרות ונשנות של תקוות שווא.

.

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print